Psa.
127.
שִׁ֥יר הַֽ/מַּֽעֲל֗וֹת לִ/שְׁלֹ֫מֹ֥ה אִם־יְהוָ֤ה ׀ לֹא־יִבְנֶ֬ה בַ֗יִת שָׁ֤וְא ׀ עָמְל֣וּ בוֹנָ֣י/ו בּ֑/וֹ אִם־יְהוָ֥ה לֹֽא־יִשְׁמָר־עִ֝֗יר שָׁ֤וְא ׀ שָׁקַ֬ד שׁוֹמֵֽר׃ 
שָׁ֤וְא לָ/כֶ֨ם ׀ מַשְׁכִּ֪ימֵי ק֡וּם מְאַֽחֲרֵי־שֶׁ֗בֶת אֹ֭כְלֵי לֶ֣חֶם הָ/עֲצָבִ֑ים כֵּ֤ן יִתֵּ֖ן לִֽ/ידִיד֣/וֹ שֵׁנָֽא׃ 
הִנֵּ֤ה נַחֲלַ֣ת יְהוָ֣ה בָּנִ֑ים שָׂ֝כָ֗ר פְּרִ֣י הַ/בָּֽטֶן׃ 
כְּ/חִצִּ֥ים בְּ/יַד־גִּבּ֑וֹר כֵּ֝֗ן בְּנֵ֣י הַ/נְּעוּרִֽים׃ 
אַשְׁרֵ֤י הַ/גֶּ֗בֶר אֲשֶׁ֤ר מִלֵּ֥א אֶת־אַשְׁפָּת֗/וֹ מֵ֫/הֶ֥ם לֹֽא־יֵבֹ֑שׁוּ כִּֽי־יְדַבְּר֖וּ אֶת־אוֹיְבִ֣ים בַּ/שָּֽׁעַר׃