Psa.
143.
מִזְמ֗וֹר לְ/דָ֫וִ֥ד יְהוָ֤ה ׀ שְׁמַ֬ע תְּפִלָּתִ֗/י הַאֲזִ֥ינָ/ה אֶל־תַּחֲנוּנַ֑/י בֶּ/אֱמֻנָתְ/ךָ֥ עֲ֝נֵ֗/נִי בְּ/צִדְקָתֶֽ/ךָ׃ 
וְ/אַל־תָּב֣וֹא בְ֭/מִשְׁפָּט אֶת־עַבְדֶּ֑/ךָ כִּ֤י לֹֽא־יִצְדַּ֖ק לְ/פָנֶ֣י/ךָ כָל־חָֽי׃ 
כִּ֥י רָ֘דַ֤ף אוֹיֵ֨ב ׀ נַפְשִׁ֗/י דִּכָּ֣א לָ֭/אָרֶץ חַיָּתִ֑/י הוֹשִׁיבַ֥/נִי בְ֝/מַחֲשַׁכִּ֗ים כְּ/מֵתֵ֥י עוֹלָֽם׃ 
וַ/תִּתְעַטֵּ֣ף עָלַ֣/י רוּחִ֑/י בְּ֝/תוֹכִ֗/י יִשְׁתּוֹמֵ֥ם לִבִּֽ/י׃ 
זָ֘כַ֤רְתִּי יָמִ֨ים ׀ מִ/קֶּ֗דֶם הָגִ֥יתִי בְ/כָל־פָּעֳלֶ֑/ךָ בְּֽ/מַעֲשֵׂ֖ה יָדֶ֣י/ךָ אֲשׂוֹחֵֽחַ׃ 
פֵּרַ֣שְׂתִּי יָדַ֣/י אֵלֶ֑י/ךָ נַפְשִׁ֓/י ׀ כְּ/אֶֽרֶץ־עֲיֵפָ֖ה לְ/ךָ֣ סֶֽלָה׃ 
מַ֘הֵ֤ר עֲנֵ֨/נִי ׀ יְהוָה֮ כָּלְתָ֪ה ר֫וּחִ֥/י אַל־תַּסְתֵּ֣ר פָּנֶ֣י/ךָ מִמֶּ֑/נִּי וְ֝/נִמְשַׁ֗לְתִּי עִם־יֹ֥רְדֵי בֽוֹר׃ 
הַשְׁמִ֘יעֵ֤/נִי בַ/בֹּ֨קֶר ׀ חַסְדֶּ/ךָ֮ כִּֽי־בְ/ךָ֪ בָ֫טָ֥חְתִּי הוֹדִיעֵ֗/נִי דֶּֽרֶךְ־ז֥וּ אֵלֵ֑ךְ כִּֽי־אֵ֝לֶי/ךָ נָשָׂ֥אתִי נַפְשִֽׁ/י׃ 
הַצִּילֵ֖/נִי מֵ/אֹיְבַ֥/י ׀ יְהוָ֗ה אֵלֶ֥י/ךָ כִסִּֽתִי׃ 
לַמְּדֵ֤/נִי ׀ לַֽ/עֲשׂ֣וֹת רְצוֹנֶ/ךָ֮ כִּֽי־אַתָּ֪ה אֱל֫וֹהָ֥/י רוּחֲ/ךָ֥ טוֹבָ֑ה תַּ֝נְחֵ֗/נִי בְּ/אֶ֣רֶץ מִישֽׁוֹר׃ 
לְמַֽעַן־שִׁמְ/ךָ֣ יְהוָ֣ה תְּחַיֵּ֑/נִי בְּ/צִדְקָתְ/ךָ֓ ׀ תוֹצִ֖יא מִ/צָּרָ֣ה נַפְשִֽׁ/י׃ 
וּֽ/בְ/חַסְדְּ/ךָ֮ תַּצְמִ֪ית אֹ֫יְבָ֥/י וְֽ֭/הַאֲבַדְתָּ כָּל־צֹרֲרֵ֣י נַפְשִׁ֑/י כִּ֝֗י אֲנִ֣י עַבְדֶּֽ/ךָ׃